הגמלאים: סיבוב שני בפוליטיקה הישראלית?

האם יתורגם זעם המקלדות של בני הגיל השלישי לפתקים בקלפי?

אם פתחתם לאחרונה את הרשתות החברתיות, כנראה נתקלתם בהם. הם לא משפיעני-טיקטוק בני עשרים, שמנסים למכור לכם אבקת-חלבון, אלא סבא וסבתא שלכם, והם כועסים. כועסים מאוד. בשבועות האחרונים הפיד הישראלי גועש מסביב לקמפיינים ויראליים, קבוצות-פייסבוק ועצומות-המונים (כמו אלו שמובלות בידי ארגונים אזרחיים, כמו עמותת 121), הדורשים כולם דבר אחד: הגדלה דרמטית של קצבת-הזיקנה (אזרח ותיק) והצמדתה לשכר הממוצע במשק, כדי לאפשר חיים בכבוד.

מתוך זעקת-הרשת הזאת, שנולדה מהמציאות הכלכלית החונקת ומיוקר-המחיה המאמיר, עולה שוב השאלה המרתקת: האם מדינת-ישראל עומדת לפני הקמתה של מפלגת-גמלאים חדשה לקראת הבחירות הקרובות? השמועות, הדיונים בקבוצות-הווטסאפ הסגורות והתנועות בשטח – דוגמת ההכרזות על חזרתם של גופים, המייצגים את הגיל השלישי, למגרש הפוליטי, כמו הצטרפותו של דני מירן (אביו של שורד-השבי עמרי מירן) להובלת יוזמה כזאת – מעידות שהשטח בוער. האם מדובר בכוח פוליטי, שישחזר את ההצלחה ההיסטורית, או שמא יזכרו הבוחרים המבוגרים את כוויות-העבר?

מאת: יגאל יששכרוב

תאריך: 19/06/2026

הזיכרון המר: כשההבטחה הגדולה נהפכה לאכזבה
אי-אפשר לדבר על מפלגת-גמלאים בישראל, בלי לחזור לשנת 2006. הבחירות לכנסת ה-17 סיפקו את אחת ההפתעות הפוליטיות הגדולות ביותר בתולדות-המדינה: מפלגת "גיל" (גמלאי ישראל לכנסת), בראשותו של רפי איתן המנוח, שהחלה כקוריוז בסקרים, רכבה על גל של הצבעת-מחאה אדירה– לא רק של קשישים, אלא של רבבות צעירים, שמאסו במערכת הפוליטית המסורתית ובשחיתות. התוצאה הייתה פנומנלית: שבעה מנדטים ושני שרים מסביב לשולחן-הממשלה!

הציפיות היו בשמיים, אך הנפילה הייתה כואבת ומהירה; במקום לדאוג להעלאת הקצבאות ולשיפור מערכת-הבריאות בעבור הקשישים, שקעה המפלגה במהירות במאבקי-אגו מכוערים, בפיצולים פנימיים ובסכסוכים סיעתיים. הציבור הציני ראה, כיצד הכוח הפוליטי האדיר, שניתן להם, מתמסמס בתוך פוליטיקה קטנה. בקדנציה שלאחר-מכן כבר לא עברה המפלגה את אחוז-החסימה, ונעלמה מהמפה הפוליטית, מבלי שהשאירה חותם ממשי, או שינוי מבני, במצבם של האזרחים הוותיקים. היא הותירה אחריה שובל של אכזבה ומסקנה מרה: מפלגות-נישה מתקשות לשרוד את הג'ונגל הפוליטי הישראלי.

בין הבטחות-הרשת למציאות התקציבית
אז מדוע דווקא עכשיו קם הרעיון לתחייה? התשובה נעוצה במספרים: הקצבה הבסיסית הנוכחית נתפשׂת בעיני רבים כלעג לרש, במיוחד במדינה שבה מחירי-המזון ומחירי-התרופות רק עולים. המודלים שרצים כיום ברשתות החברתיות מדברים על שינוי שיטת-החישוב – מעבר לקצבה דיפרנציאלית, שתבטיח הכנסה מינימלית בגובה שכר-המינימום (כ-5,860 שקלים) לכל אזרח ותיק, שאין לו פנסיה ראויה.

הפעילים ברשתות החברתיות טוענים, כי הגמלאים צריכים ללמוד מהמפלגות המגזריות האחרות, כמו החרדיות, ולהבין שרק כוח פוליטי מאורגן בכנסת מביא תקציבים. "נמאס לנו להיות שקופים בקלפי", כותבים מובילי-המאבק בפייסבוק, "אנחנו לא מבקשים נדבות, אלא את מה שמגיע לנו אחרי חיים שלימים של עבודה, לחימה ותשלום מיסים."

עם-זאת, המשוכה העומדת לפני התארגנות כזאת היא כפולה:

• אחוז-החסימה הגבוה: כיום, כדי להיכנס לכנסת, יש צורך ב-3.25% מקולות-הבוחרים (כארבעה מנדטים). מדובר ברף גבוה מאוד לגבי מפלגה נושאית, שלא נהנית מגב מפלגתי קיים.
• צלקות-העבר: הבוחר המבוגר זוכר היטב את כישלון מפלגת "גיל", ומבין ששרים וחברי-כנסת מטעם מפלגה ייעודית עלולים שוב להיבלע בתוך הקואליציה, מבלי להשיג דבר.

האם הפעם זה ייגמר אחרת?
הבחירות הקרובות יעמדו בסימן של שברים חברתיים עמוקים ושל ניסיון לשקם את המדינה, ונושאים חברתיים-כלכליים יתפסו בהן נפח משמעותי. האם יתורגם זעם המקלדות של בני הגיל השלישי לפתקים בקלפי?

הפוטנציאל האלקטורלי קיים– בישראל חיים כיום למעלה ממיליון אזרחים ותיקים. אם היוזמות החדשות יצליחו לייצר חיבור נכון בין הדור המבוגר לדור הצעיר, (שממילא חרד לעתיד הוריו וסביו), יש סיכוי שנראה הפתעה. אך אם הם לא ישׂכילו להציג מנהיגות מאוחדת, מקצועית וחסינת-אגו, עלול הניסיון הזה להסתיים כמו קודמו: הבטחה גדולה ברשת, שמתפוגגת ביום שאחרי הבחירות.